<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ויש איסור אוסר בריחו, דגרסינן בפסחים פרק כיצד צולין (ע"ו, ב') אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, אסור. מאי טעמא מפטם ליה האי להאיך והדר האיך מפטם ליה להאי. והא דנקט בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, לרבותא נקטיה, לומר שאע"פ שאין בשר הנבלה שמן אלא שנתפטם מריח שמנו של שחוטה, אפילו הכי אסור וכל שכן אם היה בשר נבלה שמן. ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן, מותר מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו כלום [הוא]. מכל מקום משמע דתרווייהו מודו בששניהן כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא. ואקשינן עליה [דלוי] מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו מפני תערובת טעמים, ופריק לא, מפני תערובת גופים. והא דאסר רב דוקא בשצלאן בתנור אחד שאין מקום לריח להתפזר, אבל בשני תנורין לכולי עלמא שרי, מדאקשינן עליה דרב, מסופא דברייתא, דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ואפילו גדי וטלה, אי אמרת בשלמא מפני תערובת גופין, כלומר כדי שלא יתחלפו זה בזה, וכדתריץ לוי, היינו דקתני ואפי' גדי וטלה, דאפילו גדי וטלה נמי דלא מיחלפי, זימנין דלאו אדעתיה ומיחלפי ליה. אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה, לימא תהוי תיובתיה דרב, אמר ר' ירמיה אמרי בי רב, כגון שצלאו בשתי קדרות. בשתי קדרות סלקא דעתך, אלא אימא כעין שתי קדרות, והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד, מפני תערובת גופין ואפילו כעין שתי קדרות דליכא תערובת טעמים, אסור, מפני תערובת גופין ואפילו גדי וטלה. ובשם רת"ם ז"ל דדוקא בתנור שהוא מקום צר, אבל במקום רחב מותר. וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, דיש שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא, וכן נמי דוקא בצלי, אבל בקדרה ליכא למיחש כלל, וכדאמרינן הכא, כעין שתי קדרות לא, דכיון דכל אחד בקדרה בפני עצמו, ליכא ריחא כולי האי. ואמרינן נמי בפרק קמא דע"ז (י"א, ב') לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים. עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר, אמר רב מרי כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על גבי חבית של יין של תרומה, ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בשל חטים, ואוסר בפת שעורים, מפני שהן שואבות. מאי לאו תנאי נינהו, דמר סבר ריחא מילתא הוא, ומר סבר ריחא לאו מילתא הוא, אמרי, ללוי ודאי תנאי היא, לרב מי לימא תנאי היא, לאו איתמר עלה דההיא, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה, דברי הכל אסורה. בפת צוננת וחבית סתומה, דברי הכל מותרת. כי פליגי, בפת חמה וחבית סתומה, והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור, אסור לאוכלה בכותח. ההיא ביניתא דאטויא בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, אמר מר בר רב אשי, אפילו במלחא נמי אסירא, דקשיא לריחא ולדבר אחר. ויש מי שפירש, דלוי אפילו לכתחלה שרי. מדאקשינן עליה מברייתא, דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, ואם איתא, מאי קושיא דהא ברייתא אין צולין קתני, כלומר לכתחלה, ובהא אפילו לוי מודה, והא דשרי לוי בי ריש גלותא לצלות בשר ודבר אחר לכתחלה הוא דעבד עובדא. אבל הרב אלפסי ז"ל פירש, דלוי מודה הוא דאסור לעשות כן לכתחלה, וכן פירש הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל, והא דאקשינן עליה מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד, הכי אקשו ליה אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי, דינא הוא לגבי שני פסחים, דתרויהו דהיתירא, וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחלה. והרב בעל הלכות גדולות כן כתב, דלוי לא התיר אלא בדיעבד הא לכתחלה מודה דאסור. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלוי ודאי אפילו לכתחלה שרי, והכין איתא בגמרא דבני מערבא, דגרסינן התם (תרומות פ"ו, ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסר, שמואל בשם לוי מתיר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים כאחד וכו'. ולענין פסק הלכה יש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב, משום דאמרינן דבשר שחוטה ובשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ובפת חמה וחבית פתוחה, הא אמר ריש לקיש דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור, ודריש לקיש לא אשכחן מאן דפליג בה, הילכך קיימא לן בהא דצלי כרב, דאמר דריחא כי הא מילתא היא. ורת"ם ז"ל הביא ראיה בספר הישר דבהא דריש לקיש ליכא מאן דפליג בה, מדפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (ס"ו, ב') בבת תיהא דישראל בגוי, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, ואתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דהרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ואמרי' לרבא ודאי תנאי היא, לאביי מי לימא תנאי היא, ודחינן אמר לך אביי, לאו מי איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה, והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ומדקאמר הא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, משמע דרבא מודה דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה כריש לקיש. אלא דלאביי ההיא דבת תיהא לההיא דחבית פתוחה דמיא, ולרבא לא דמיא. דכיון דלא מיכוין אלא לבדוק את היין אם טוב, ולא להנאתו, כפת חמה וחבית סתומה דמיא. וכן דעת הר' זרחיה הלוי ז"ל בספר המאור. ועוד הביאו ראיה דהלכה כרב, מדתני רב כהנא בר חיננא סבא (פסחים שם) פת שאפאה עם הצלי, אסור לאוכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזקיא לאוכלה בכותח דאלמא כרב סבירא להו. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה משמן של גאונים ז"ל, דהלכה כלוי, משום דאביי ורבא פליגי בההיא בת תיהא בריחא אי מילתא היא אם לאו, אביי אמר מילתא היא, ורבא אמר לאו מילתא היא, וקיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם, אלמא ריחא לאו מילתא היא, ואף הרב אלפסי ז"ל כן פסק, ואי משום ההיא דריש לקיש, רבא דהוה בתרא לא סבר לה כוותיה, אלא כי פליגי אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ורב כר' מאיר, ולוי כר' יהודה, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא. ועוד, דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דיקא מדקתני סיפא, ואפילו גדי וטלה, ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושנויא דחיקא היא. והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא, ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, הנהו לכתחלה קא אסרי להו ולוי נמי מודה בהו, הואיל ויכול לאוכלן בהדי בשרא. ועוד דחה אותה הרב ז"ל משום דהוי כדבר שיש לו מתירין. ואין דבריו עולין כהוגן בטעמים אלו שדחה בהם, דרב כהנא ורבא מפרזקיא, [ועוד] דהא ודאי משמע מגמרא דבני מערבא [דלוי] אפילו לכתחלה קאמר, וכמו שכתבנו, וכן, לא אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלא כשנתערב במינו הא שלא במינו לא, וכדמוכח בהדיא בנדרים (נ"ב, א') ובברייתא דהטבל ומעשר שני והקדש וחדש דמייתי התם (נ"ח, א') וכדאיתא בירושלמי (נדרים פ"ו, ה"ד) בהדיא, מכל מקום שאר דבריו וטעמיו שכתבנו נכונים הם. והא דמייתי [קמאי] ראיה דהא דריש לקיש כולי עלמא מודו בה מדקאמר אביי והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, דמשמע דלדידיה דמיא הא לרבא לא דמיא, דאי דמיא מודה הוה בה דאסור, לא היא, דברוב נוסחאי ליתיה כלל לההיא גירסא, אלא הכי גרסינן והא כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובודאי הכין הוא דלדידיה דמיא אלא דרבא לא סבירא ליה כריש לקיש, אלא בדידה פליגי ור' יהודה מתיר ור' יוסי נמי כר' יהודה בשל חטים דאינן שואבות דליכא גופו של יין אלא ריחא בעלמא, וריחא לאו מילתא היא. ונראה לי ראיה על זה, דהא אמר רבא (ע"ז ס"ו, ב') מנא אמינא לי דריחא לאו מילתא היא, דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת מפני שאין [בו] טעם כמון, אלא ריח כמון. ודחה אביי, שאני התם דמיקלא קלי איסורא, אלמא הא דכמון ריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפי' הכי שרי, ולרבא לא שנא מיקלא קלי ולא שנא לא קלי שרי. ולאביי הוה אסור דכוותיה בעלמא, אלא דהכא שני ליה משום דמיקלא קלי איסורא. אלמא רבא לית ליה דריש לקיש, וזו נראה לי כראיה גמורה. ודרב כהנא ורבא מפרזקיא, איפשר דבשר בחלב שאני דגזרו ביה טפי משום דהיתר והיתר הוא ולא בדילי אינשי מינייהו, וגדרו בה גדר ולא ראיה לדרב הביאום כאן, אלא ענין לו הביאו, לומר דלגבי בשר בחלב אסרו אפילו ריחא, ולכשתמצא לומר דכרב אתיאן, לית הלכתא כוותייהו, מדקיימא לן כרבא בבת תיהא דלגבי אביי הלכתא כוותיה. ומר בר רב אשי דאסר ביניתא דאיטויא בהדי בישרא, לאו משום דרב אסרה, אלא משום נזק דידה ואפי' במלחא אסור. ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב, היאך איפשר לאסור מין במינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי, ואי משום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, הא לא איפשר דהוי טעמיה דרב בהא מדר' יהודה, דהא אדרבה [אנן] אתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דחבית של תרומה, ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה, ועוד דאם איתא למה לי למישקל תנאי מעלמא, לוקמא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דמין במינו, וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטל, דריחא לגבי גופו של בשר מעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי, וניחא לי דאילו הוי דכוותיה בשאינו מינו, הוה טעמיה נרגש ונטעם כאילו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד, דלכתחלה אסור לעשות כן. אלא שמדברי הירושלמי נראה, דלוי אפילו לכתחלה שרי. וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה, אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי, וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל.
<h2>דף לט.</h2>
ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן. דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריד לבי פיסקיה ואכיל. ותנן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ה, ב') אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלתית של נכרים ומפרשינן טעמא בגמ' משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אע"פ שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין, והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו. והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם ועתה אשוב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו.
<h2>דף סו.</h2>
ועתה אבאר שיעורי התערובות והכשירן לפי שאין כל האיסורין שוין באיסורן והכשרן, כיצד מין במינו אינו בטל לעולם לר' יהודה, דתנן בזבחים פרק התערובות (ע"ז, ב') דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. וקא מפרש ר' יוחנן במנחות פרק הקומץ לאכול דבר שאין דרכו לאכול (כ"ב, א') דר' יהודה ורבנן שניהם מקרא אחד דרשו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר, רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה, ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ואיכא מאן דפסק כר' יהודה מדאיפליגו אביי ורבא (ע"ז ס"ו, א') דבתראי נינהו בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי, מר אמר במשהו בתר טעמא אזלינן והוה ליה מין במינו ובמשהו, ומר סבר בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ובששים, אלמא תרווייהו סבירא להו בעלמא דאיכא טעמא ושמא, דמין במינו בכל שהוא כר' יהודה. ואין דבריהם עולין יפה, אלא קושטא דפסקא דקימא לן כרבנן. דגרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג, ב') רב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. וכל רב ושמואל, ור' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר' יוחנן וריש לקיש, דהא קיימא [לן] בכל מקום דכל רב [ור' יוחנן] ושמואל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן. ואי משום דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן רבים נינהו, הא איכא ריש לקיש דקאי כר' יוחנן. ועוד דהא ר' יהושע בן לוי הכין סבירא ליה דהא פסק בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') דכל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מן הזרוע בשלה, [וזרוע בשלה] מין במינו הוא אלמא ר' יהושע בן לוי אפי' במין במינו קאמר. ועוד דר' אליעזר בן יעקב אמר בזבחים פרק התערובות (ע"ט, ב') גבי חרסן של זב ושל זבה, דמין במינו בטל וקיימא לן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דתלמודא פסק הכין בפרק בתרא [דע"ז] דגרסינן התם גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם (ס"ט, א') רב אחאי שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער בששים והלכתא בששים, וכן לכל האיסורין שבתורה. ומשמע דאפילו מין במינו קאמר מדאמר לה סתם. ורבא נמי הכין סבירא ליה דגרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא. מין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא, ומין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים, אלמא מדמפרש להו משמע ודאי דהכין סבירא ליה. וגרסינן נמי בפרק התערובות (זבחים ע"ט, א') אמר רבה אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא. מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא היכא דאיכא חזותא במראה. ומין במינו ברובא דקאמר, מדאורייתא קאמר, אלמא לית ליה דר' יהודה, דאילו לר' יהודה אפי' מדאורייתא לא בטיל דמדם הפר ומדם השעיר יליף [לה] כדאמרן. ופלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירי דשערי, בחמרא חדתא דיין נסך וחמירא דטבל היא, דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו, וטעמא כדמפרש התם בפרק בתרא דע"ז גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן (ע"ג, ב'). וכן פסק רת"ם ורוב כל הפוסקים ז"ל.
<h2>דף סו:</h2>
ויש איסור אוסר בריחו, דגרסינן בפסחים פרק כיצד צולין (ע"ו, ב') אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, אסור. מאי טעמא מפטם ליה האי להאיך והדר האיך מפטם ליה להאי. והא דנקט בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, לרבותא נקטיה, לומר שאע"פ שאין בשר הנבלה שמן אלא שנתפטם מריח שמנו של שחוטה, אפילו הכי אסור וכל שכן אם היה בשר נבלה שמן. ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן, מותר מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו כלום [הוא]. מכל מקום משמע דתרווייהו מודו בששניהן כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא. ואקשינן עליה [דלוי] מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו מפני תערובת טעמים, ופריק לא, מפני תערובת גופים. והא דאסר רב דוקא בשצלאן בתנור אחד שאין מקום לריח להתפזר, אבל בשני תנורין לכולי עלמא שרי, מדאקשינן עליה דרב, מסופא דברייתא, דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ואפילו גדי וטלה, אי אמרת בשלמא מפני תערובת גופין, כלומר כדי שלא יתחלפו זה בזה, וכדתריץ לוי, היינו דקתני ואפי' גדי וטלה, דאפילו גדי וטלה נמי דלא מיחלפי, זימנין דלאו אדעתיה ומיחלפי ליה. אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה, לימא תהוי תיובתיה דרב, אמר ר' ירמיה אמרי בי רב, כגון שצלאו בשתי קדרות. בשתי קדרות סלקא דעתך, אלא אימא כעין שתי קדרות, והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד, מפני תערובת גופין ואפילו כעין שתי קדרות דליכא תערובת טעמים, אסור, מפני תערובת גופין ואפילו גדי וטלה. ובשם רת"ם ז"ל דדוקא בתנור שהוא מקום צר, אבל במקום רחב מותר. וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, דיש שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא, וכן נמי דוקא בצלי, אבל בקדרה ליכא למיחש כלל, וכדאמרינן הכא, כעין שתי קדרות לא, דכיון דכל אחד בקדרה בפני עצמו, ליכא ריחא כולי האי. ואמרינן נמי בפרק קמא דע"ז (י"א, ב') לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים. עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר, אמר רב מרי כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על גבי חבית של יין של תרומה, ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בשל חטים, ואוסר בפת שעורים, מפני שהן שואבות. מאי לאו תנאי נינהו, דמר סבר ריחא מילתא הוא, ומר סבר ריחא לאו מילתא הוא, אמרי, ללוי ודאי תנאי היא, לרב מי לימא תנאי היא, לאו איתמר עלה דההיא, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה, דברי הכל אסורה. בפת צוננת וחבית סתומה, דברי הכל מותרת. כי פליגי, בפת חמה וחבית סתומה, והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור, אסור לאוכלה בכותח. ההיא ביניתא דאטויא בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, אמר מר בר רב אשי, אפילו במלחא נמי אסירא, דקשיא לריחא ולדבר אחר. ויש מי שפירש, דלוי אפילו לכתחלה שרי. מדאקשינן עליה מברייתא, דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, ואם איתא, מאי קושיא דהא ברייתא אין צולין קתני, כלומר לכתחלה, ובהא אפילו לוי מודה, והא דשרי לוי בי ריש גלותא לצלות בשר ודבר אחר לכתחלה הוא דעבד עובדא. אבל הרב אלפסי ז"ל פירש, דלוי מודה הוא דאסור לעשות כן לכתחלה, וכן פירש הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל, והא דאקשינן עליה מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד, הכי אקשו ליה אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי, דינא הוא לגבי שני פסחים, דתרויהו דהיתירא, וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחלה. והרב בעל הלכות גדולות כן כתב, דלוי לא התיר אלא בדיעבד הא לכתחלה מודה דאסור. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלוי ודאי אפילו לכתחלה שרי, והכין איתא בגמרא דבני מערבא, דגרסינן התם (תרומות פ"ו, ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסר, שמואל בשם לוי מתיר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים כאחד וכו'. ולענין פסק הלכה יש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב, משום דאמרינן דבשר שחוטה ובשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ובפת חמה וחבית פתוחה, הא אמר ריש לקיש דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור, ודריש לקיש לא אשכחן מאן דפליג בה, הילכך קיימא לן בהא דצלי כרב, דאמר דריחא כי הא מילתא היא. ורת"ם ז"ל הביא ראיה בספר הישר דבהא דריש לקיש ליכא מאן דפליג בה, מדפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (ס"ו, ב') בבת תיהא דישראל בגוי, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, ואתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דהרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ואמרי' לרבא ודאי תנאי היא, לאביי מי לימא תנאי היא, ודחינן אמר לך אביי, לאו מי איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה, והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ומדקאמר הא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, משמע דרבא מודה דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה כריש לקיש. אלא דלאביי ההיא דבת תיהא לההיא דחבית פתוחה דמיא, ולרבא לא דמיא. דכיון דלא מיכוין אלא לבדוק את היין אם טוב, ולא להנאתו, כפת חמה וחבית סתומה דמיא. וכן דעת הר' זרחיה הלוי ז"ל בספר המאור. ועוד הביאו ראיה דהלכה כרב, מדתני רב כהנא בר חיננא סבא (פסחים שם) פת שאפאה עם הצלי, אסור לאוכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזקיא לאוכלה בכותח דאלמא כרב סבירא להו. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה משמן של גאונים ז"ל, דהלכה כלוי, משום דאביי ורבא פליגי בההיא בת תיהא בריחא אי מילתא היא אם לאו, אביי אמר מילתא היא, ורבא אמר לאו מילתא היא, וקיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם, אלמא ריחא לאו מילתא היא, ואף הרב אלפסי ז"ל כן פסק, ואי משום ההיא דריש לקיש, רבא דהוה בתרא לא סבר לה כוותיה, אלא כי פליגי אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ורב כר' מאיר, ולוי כר' יהודה, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא. ועוד, דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דיקא מדקתני סיפא, ואפילו גדי וטלה, ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושנויא דחיקא היא. והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא, ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, הנהו לכתחלה קא אסרי להו ולוי נמי מודה בהו, הואיל ויכול לאוכלן בהדי בשרא. ועוד דחה אותה הרב ז"ל משום דהוי כדבר שיש לו מתירין. ואין דבריו עולין כהוגן בטעמים אלו שדחה בהם, דרב כהנא ורבא מפרזקיא, [ועוד] דהא ודאי משמע מגמרא דבני מערבא [דלוי] אפילו לכתחלה קאמר, וכמו שכתבנו, וכן, לא אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלא כשנתערב במינו הא שלא במינו לא, וכדמוכח בהדיא בנדרים (נ"ב, א') ובברייתא דהטבל ומעשר שני והקדש וחדש דמייתי התם (נ"ח, א') וכדאיתא בירושלמי (נדרים פ"ו, ה"ד) בהדיא, מכל מקום שאר דבריו וטעמיו שכתבנו נכונים הם. והא דמייתי [קמאי] ראיה דהא דריש לקיש כולי עלמא מודו בה מדקאמר אביי והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, דמשמע דלדידיה דמיא הא לרבא לא דמיא, דאי דמיא מודה הוה בה דאסור, לא היא, דברוב נוסחאי ליתיה כלל לההיא גירסא, אלא הכי גרסינן והא כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובודאי הכין הוא דלדידיה דמיא אלא דרבא לא סבירא ליה כריש לקיש, אלא בדידה פליגי ור' יהודה מתיר ור' יוסי נמי כר' יהודה בשל חטים דאינן שואבות דליכא גופו של יין אלא ריחא בעלמא, וריחא לאו מילתא היא. ונראה לי ראיה על זה, דהא אמר רבא (ע"ז ס"ו, ב') מנא אמינא לי דריחא לאו מילתא היא, דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת מפני שאין [בו] טעם כמון, אלא ריח כמון. ודחה אביי, שאני התם דמיקלא קלי איסורא, אלמא הא דכמון ריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפי' הכי שרי, ולרבא לא שנא מיקלא קלי ולא שנא לא קלי שרי. ולאביי הוה אסור דכוותיה בעלמא, אלא דהכא שני ליה משום דמיקלא קלי איסורא. אלמא רבא לית ליה דריש לקיש, וזו נראה לי כראיה גמורה. ודרב כהנא ורבא מפרזקיא, איפשר דבשר בחלב שאני דגזרו ביה טפי משום דהיתר והיתר הוא ולא בדילי אינשי מינייהו, וגדרו בה גדר ולא ראיה לדרב הביאום כאן, אלא ענין לו הביאו, לומר דלגבי בשר בחלב אסרו אפילו ריחא, ולכשתמצא לומר דכרב אתיאן, לית הלכתא כוותייהו, מדקיימא לן כרבא בבת תיהא דלגבי אביי הלכתא כוותיה. ומר בר רב אשי דאסר ביניתא דאיטויא בהדי בישרא, לאו משום דרב אסרה, אלא משום נזק דידה ואפי' במלחא אסור. ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב, היאך איפשר לאסור מין במינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי, ואי משום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, הא לא איפשר דהוי טעמיה דרב בהא מדר' יהודה, דהא אדרבה [אנן] אתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דחבית של תרומה, ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה, ועוד דאם איתא למה לי למישקל תנאי מעלמא, לוקמא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דמין במינו, וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטל, דריחא לגבי גופו של בשר מעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי, וניחא לי דאילו הוי דכוותיה בשאינו מינו, הוה טעמיה נרגש ונטעם כאילו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד, דלכתחלה אסור לעשות כן. אלא שמדברי הירושלמי נראה, דלוי אפילו לכתחלה שרי. וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה, אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי, וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל.
<h2>דף סז.</h2>
וכן אע"פ שאין איסור זה לבדו פוגמו אלא בצירוף דברים אחרים והוא מסייע בפגימה הרי זה מותר, דגרסינן התם (ס"ז, א') אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור, ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר. ואקשינן (שם, ב') ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר, ופרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמי בהדיה. וגרסינן נמי התם (ס"ז, א') אמר ר' שמעון בן לקיש נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין קדרה זו חסרה מלח יתרה מלח, חסרה תבלין יתרה תבלין, אלא כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה. כלומר שיהא כל הפגם מחמת איסור זה. איכא דאמרי, אמר ר' שמעון בן לקיש נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרין קדרה זו חסרה מלח יתרה מלח, חסרה תבלין יתירה תבלין, אלא השתא מיהא הא פגמה. ואמרינן (ס"ז, ב') הלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש. דברים אלו שאמרנו דוקא בשפגם מתחלתו ועד סופו, אבל השביח מתחלתו ואחר כך פגם הרי זה אסור, שמשעה שנפל שם איסור והשביח אסור. וכדגרסינן התם (ס"ז, א') אמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ועולא דאוקי פלוגתא דר' מאיר ור' שמעון (ס"ח, א') בשהשביח ולבסוף פגם ולומר דאפילו בכי הא קא שרי ר' שמעון, הא איתותב מהא דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, ובזה כדי לחמץ ובזה [כדי] לחמץ ונצטרפו וחמצו, אסור, ור' שמעון מתיר, נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור, נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה, אסור ור' שמעון מתיר. ודחינן הכא כדר' זירא דאמר שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות. ת"ש מסופא, היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין, אסור, ור' שמעון מתיר, וכי תימא הכי נמי כדשני עולא לרב חגא בשהשביח ולבסוף פגם, ומי פליגי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור, אלמא בשהשביח ולבסוף פגם לא פליגי, אלא לאו שמע מינה בפגום מעיקרו שמע מינה.
ועתה נבאר כמה שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום, שנינו בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין (פ"ב, ב'), כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכונין להקל. ר' יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר, משלש לקב, וחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בו את הגוייה. ואמרינן עלה בגמ' (שם) תנא קרובין דבריהם להיות שוין. דבריהם דמאן אי ר' יוחנן בן ברוקא ארבע סעודתא לקבא אי ר' שמעון תשע סעודתא לקבא, פי' דר' יוחנן דאמר ככר הנקח בפונדיון איכא שתי סעודות נמצאו ארבע סעודות בקב. כיצד ארבע דינרין בסלע, ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי שמונה וארבעים פונדיונין בסלע, וארבע סאין הנקחין במ"ח פונדיונין אלו יש בהן עשרים וארבע קבין, כיצד סאה ששת קבין, נמצאו ארבע סאין עשרים וארבע קבין, נמצא חצי קב לכל פונדיון ויש בו שתי סעודות, אלמא ארבע סעודות בקב, ואלו לר' שמעון יש בכל קב תשע סעודות, שהרי שיעור הוא מזון שתי סעודות שתי ידות לככר שיש שלש ככרות לקב נמצאו שלש סעודות בכל ככר ולשלשת הככרות היוצאין מן הקב תשע סעודות, ופירשה רב חסדא וככר שאמר ר' יוחנן בן ברוקא היינו לאחר שתוציא ממנו מחצה לחנוני, נמצאו בעיקר הקב שמונה סעודות שר' יוחנן שיער בקב נקי מן ההוצאות ור' שמעון שיער בכולו וזה שאמרו קרובין דבריהן להיות שוין. חציה לבית המנוגע, כלומר חצי כל ככר זה בין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים, שהנכנס שם טמא מיד דכתיב והבא אל הבית יטמא. אבל כבוס בגדים לא נאמר בו עד שישהה כדי אכילת פרס, דכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ומוקי לה [בתורת כהנים] (מצורע פ"ה, ד"ה) בשוהה כדי אכילת פרס, ושיערו חכמים שיעור אכילה אחת כדי חצי ככר זה. ואע"ג דלר' שמעון לענין עירוב הוו בככר שלש סעודות, התם הוא דלגבי עירוב נתכונו כולם להקל, אבל כולהו קים להו דשיעור סעודת אכילה אינו פחות משיעור חצי ככר [זה] וזהו אכילת פרס שנזכר בכל מקום, על [שם] שהוא פרס הככר הזה. נמצא ככרו של ר' יוחנן בן ברוקא הנקח בפונדיון ששה ביצים שהרי הוציא מחציתו לחנוני כמו שאמרנו. לפיכך נמצא לדידיה שהפרס היינו שלשה ביצים, וככרו של ר' שמעון יש בו שמונה ביצים שהרי הוא שליש הקב, והקב יש בו עשרים וארבעה ביצים, נמצא חצי ככר זה ארבעה ביצים והוא הפרס. ולענין פסק הלכה, רש"י ז"ל פסק כר' שמעון, שהוא ז"ל פירש בפסחים אכילת פרס היינו ארבעה ביצים ונראה שפסק כן מפני שר' יהודה ור' יוסי יש להן כר' שמעון, דתניא התם בפרק כיצד משתתפין (פ"ג, א') כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות. שיער ר' שתי ביצים ועוד, וכמה ועוד, אחד מעשרים בביצה. כלומר ר' יהודה שיער בביצים קטנים ור' יוסי שיער בביצים גסים, ושניהם כר' שמעון דאמר פרס ארבעה ביצים והילכך הוה ליה ר' יוחנן בן ברוקא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. אבל הר"ם במז"ל כתב דאכילת פרס שלשה ביצים, וכר' יוחנן בן ברוקא, ונראה שפסק כן מפני שאמרו שם גבי ההיא ברייתא דר' יהודה ור' יוסי, אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי ר' יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות כלומר זהו חצי פרס. ואמרינן מאן חכמים, ר' יוחנן בן ברוקא פשיטא, שוחקות איצטריכא ליה דלא תנן. אלמא מדקאמר רפרם משמיה דרב חסדא אבל חכמים אומרי', שמע מינה דכותיה סבירא להו, ולהכי קרי ליה חכמים ואתו לאשמועינן דאכילת פרס וחצי פרס בביצים שוחקות, והילכך נמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות כנ"ל.
<h2>דף סז:</h2>
דברים הפוגמין אינן אוסרין תערובתן ואפי' נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר. [כיצד], שנינו בפרק השוכר שבע"ז זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. ושנינו בברייתא (ס"ז, ב') אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן לשבח אסור דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר לשבח אסור, לפגם מותר. מאי טעמא דר' מאיר, גמר מגיעולי גוים, גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכי נמי לא שנא, ואידך, כדרב הונא בר חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא, ואידך, קדרה בת יומא נמי מיפגם פגמה. ור' שמעון מאי טעמא, דתניא לא תאכלו כל נבלה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור' מאיר, ההיא מיבעי ליה למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון, סרוחה מעיקרא לא צריכה מיעוטא, עפרא בעלמא הוא. וקיימא לן כר' שמעון, דר' אבהו ור' יוחנן וריש לקיש הכי אית להו, ורב כהנא נמי אמר (שם) מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ועוד דבהדיא אמר רבא התם (ס"ח, ב') והלכתא נותן טעם לפגם מותר. פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה, אלא אפי' פוגם קצת. שהרי קדרה שאינה בת יומה אינה פוגמת אלא מעט, ואפי' הכי אמרו דקדרה שאינה בת יומה אינה אוסרת. ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה, והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה, לא קשיא דהתם היינו להתירה בפני עצמה, והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסורה, אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו, מותר, לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם. ודוקא בשנתערב איסור מועט לתוך היתר מרובה, אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה, מסתברא שאין אומרים בזה נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי כנבלה עד לגר. ואם תאמר אם כן קדרה שאינה בת יומה שאינה אוסרת, משום דנותן טעם לפגם הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, אמאי והא בכולה משערינן, דאי במאי דנפק מינה לא ידעינן, ואם כן מאי טעמא שרינן דהא ליכא רובא דהיתירא, יש לומר כיון דליכא אלא טעמו של איסור ולא ממשו, בכל ענין שרי דהא לא אסרת לה אלא מחמת טעמו, וטעמו בתערובתו דוקא בשיש בו בהנאתו בנותן טעם אסור, הא לאו הכי שרי.
<h2>דף סח:</h2>
ולענין הדברים הפגומין והמאוסין מעיקרן שאסר הכתוב, כעכבר שבבתים והזבובין וכיוצא בהן אם אוסרין תערובתן, גרסינן בע"ז פרק השוכר ההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא אסריה רב לההוא שיכרא, אמרוה רבנן לקמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור, ובשלא היה בשכר ששים לבטל טעמו של עכבר, אמר ליה רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר, כלומר לפי שלא אסרה תורה אלא נבלה הראויה לגר וכיון שנפגמה יצאה מאיסורה, אבל בעכבר חדוש הוא שהרי מתחלתו פגום הוא ומאוס ובדילי אינשי מיניה, ואפילו הכי אסריה רחמנא, וכיון שכן אף הוא אוסר תערובתו דהשתא נמי במילתיה קאי. וקסבר רב ששת דכל האיסורין תערובתן כיוצא בהן, והילכך כל האיסורין שעיקרן שבח כנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן, שהן משבחין, וכשהן משתנין לפגם מותרין, דגמרינן להו לכולהו מנבלה, אף כשהן מתערבין בתוך היתר ופוגמין את תערובתן, מותר תערובתן כיוצא בהן, וכן הדברים המאוסין מעיקרן, ואפילו כן אסרן הכתוב כעכברא דביתא וזבובין וכיוצא בהן, אף תערובתן כיוצא בהן שאע"פ שהן פוגמין את תערובתן אסור, שעיקר איסורן בפגם הוא. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס, והלא עולה הוא על שלחן מלכים, ופרקינן ההיא בעכברא דדברא דלא מאיס. אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. כלומר רבא פליג אהא דרב ששת, ולומר דאפילו הדברים המאוסין מעיקרן שאסר הכתוב, אין עושין תערובתן כיוצא בהן שאע"פ שהן עצמן מאוסין ופגומין ואפילו הכי אסורין, מכל מקום כשנתערבו בהיתר המשובח ופגמוהו, הרי החזירוהו משבח לפגם, וכל שהוא משתנה משבח לפגם מותר, דלא אסרה תורה היתר שנתערב בו איסור אלא בשלא פגם האיסור את ההיתר, אבל בשפגמו מותר. ועכברא בשיכרא לא מטעמו של רב ששת אסר רב, אלא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה, כלומר דקיימא לן כר' יוחנן ורב כהנא שהתירו כמו שכתבנו למעלה, אי משום דקסבר רב דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח, שיש דברים שהן עצמן מאוסין, ומשביחין בטבע את תערובתן, ואם טעמו של רב [כן], קיימא לן כוותיה.
<h2>דף סט.</h2>
איבעיא להו נפל לגו חלא מאי, אמר ליה רב הלל לרב אשי עובדא הוה בי רב כהנא ואסר, דאלמא אשבוחי משבח. דרב כהנא ודאי לא משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור, דהא איהו דאמר לעיל (ס"ז, ב') מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט. פירש רש"י ז"ל נחתך חתיכות חתיכות, ושרץ איסורו בכעדשה, דכטומאתו כך איסורו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. ובודאי הכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (ט"ז, ב'), דשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים שהבדיל הכתוב לטמא, ומטמאין במותן בכעדשה, אף איסור אכילתן במיתתן בכעדשה, והאיברין שלהן אין להן שיעור אפילו בפחות מכעדשה כטומאתן, ולוקין עליהן, ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלין שאפילו בשאר האיסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן וכיוצא בהן, יש לחוש אפילו לפחות מכזית, שהרי חצי שיעור דאורייתא, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הכי בשבועות ובחולין פרק גיד הנשה (צ"ח, א'), והלכך ליעבריה במסננת ולישתרי. ויש מפרשים אימרטוטי אימרטט ומתוך שנשתהא בו כל כך עד שנתמרטט, איכא למיחש דילמא אגב חורפיה דחלא משני טעמיה לשבח, ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא, כיון דשהה טובא, נותן טעם הוי דהוה ליה כבוש והרי הוא כמבושל. והראב"ד פירש אימרטוטי שהוסר צמרו כשנפל שם, ואינו פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו הרי הוא משביח. וזה מן התימה שהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה, ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו. רב אחא שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא אידי ואידי בשיתין. ובפלוגתא דרבא ורב ששת קיימא לן כרבא, דאפילו הדברים שחדש בהן הכתוב לאסור אותן ואע"פ שהן פגומין ומאוסין, תערובתן אינו כיוצא בהן אלא כל שפוגם אינו אוסר תערובתו, ואפילו הוא בעצמו שנימוח בתוך ההיתר, אינו אוסר אלא אם כן משביח את תערובתו כעכברא בשיכרא ובחלא, שאע"פ שהוא עצמו מאוס ופגום משביח בחלא ובשיכרא. ואני תמה בזה, דבשלמא שאר האיסורין המושבחים כשנפגמו בין בפני עצמן בין על ידי תערובתן הותרו, שהרי נשתנו משבח לפגם ולא אסרן הכתוב בפגמן, אבל האיסורין הפגומין והמאוסין מעיקרן, כל שנתערבו בכדי אכילת פרס אע"פ שההיתר נפגם, מכל מקום הרי הוא טועם את האיסור בעצמו בכענין שאסרו הכתוב, ולמה הותר על ידי פגם שבתערובתו, ויש לי לומר דלא אסרו הכתוב בפגימתו, אלא לאכלו בפני עצמו אבל כשנתערב בהיתר שהולכין אחר נתינת טעמו, כיון שהוא נותן טעם לפגם בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם, אלא אדרבה פוגם וכענין שכתבתי בשאר איסורין דעלמא, שאנו מתירין אותן כשפוגמים קצת את תערובתן ואע"פ שבפני עצמן אסורין עד לגר. ואני תמיה עוד, אחר שאין בתערובתן ששים לבטלן ואפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס, מפני מה אתה מתירו והלא הוא כאילו הוא בפני עצמו, וכי אילו נפל איסור מרובה לתוך היתר מועט או שנפל מעט היתר מושבח לתוך איסורין פגומין, אילו נאמר שיהא כל האיסור המאוס מעיקרו ניתר על ידי היתר זה המועט שנכנס בתוכו, ויש לומר שלא אמרו אלא דוקא בשההיתר רבה על האיסור, שהאיסור המועט בטל אצל ההיתר המרובה, דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו, [טעם כזה אינו טעם] לאסור את ההיתר המרובה, דאדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמו שכתבתי למעלה בשאר נותני טעם לפגם. ונראה שאפילו נפל לתוך היתר מועט והכירו, זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמו, ואף על פי שמשערין בכולו משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן, השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם, אינו אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומה. והטעם בכל אלו, מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו, שהרי אינו ממלא את הכלי, אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלט עד שיתן טעם בתערובת, ולפיכך כשטועמו קפילא ואינו מרגיש בו טעם מתירין אותו ואין משגיחין בשיעור כמותו של גוף האיסור, וכמו שכתבנו למעלה, והילכך כשהאיסור פגום, אין משערין בכולו אלא בטעמו, וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא. כך נראה לי. ולענין עכברא, כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה, דלא אמרו אלא בחלא ובשיכרא אבל ביין ושמן ושאר כל המשקין, לפגם הוא ושרי. והילכך כל השרצים המאוסין שנפש האדם קצה בהן ובדלין מהן, אין אוסרין תערובתן בפליטתן, ואפילו נמחה גופן בתוך ההיתר דכל נותן טעם לפגם מותר, בין בנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן, בין בשרצים שאסר הכתוב אותן אע"פ שהן עצמן פגומין ומאוסין. ומיהו כל שאיפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן, ועכברא דביתא גם כן דמאוס הוא כיוצא בהן, אלא שבשכרא וחלא צריך שיעור דילמא אשבוחי משבח בהו.
<h2>דף עג:</h2>
ועתה אבאר שיעורי התערובות והכשירן לפי שאין כל האיסורין שוין באיסורן והכשרן, כיצד מין במינו אינו בטל לעולם לר' יהודה, דתנן בזבחים פרק התערובות (ע"ז, ב') דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. וקא מפרש ר' יוחנן במנחות פרק הקומץ לאכול דבר שאין דרכו לאכול (כ"ב, א') דר' יהודה ורבנן שניהם מקרא אחד דרשו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר, רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה, ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ואיכא מאן דפסק כר' יהודה מדאיפליגו אביי ורבא (ע"ז ס"ו, א') דבתראי נינהו בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי, מר אמר במשהו בתר טעמא אזלינן והוה ליה מין במינו ובמשהו, ומר סבר בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ובששים, אלמא תרווייהו סבירא להו בעלמא דאיכא טעמא ושמא, דמין במינו בכל שהוא כר' יהודה. ואין דבריהם עולין יפה, אלא קושטא דפסקא דקימא לן כרבנן. דגרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג, ב') רב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. וכל רב ושמואל, ור' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר' יוחנן וריש לקיש, דהא קיימא [לן] בכל מקום דכל רב [ור' יוחנן] ושמואל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן. ואי משום דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן רבים נינהו, הא איכא ריש לקיש דקאי כר' יוחנן. ועוד דהא ר' יהושע בן לוי הכין סבירא ליה דהא פסק בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') דכל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מן הזרוע בשלה, [וזרוע בשלה] מין במינו הוא אלמא ר' יהושע בן לוי אפי' במין במינו קאמר. ועוד דר' אליעזר בן יעקב אמר בזבחים פרק התערובות (ע"ט, ב') גבי חרסן של זב ושל זבה, דמין במינו בטל וקיימא לן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דתלמודא פסק הכין בפרק בתרא [דע"ז] דגרסינן התם גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם (ס"ט, א') רב אחאי שיער חלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיער בששים והלכתא בששים, וכן לכל האיסורין שבתורה. ומשמע דאפילו מין במינו קאמר מדאמר לה סתם. ורבא נמי הכין סבירא ליה דגרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא. מין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא, ומין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים, אלמא מדמפרש להו משמע ודאי דהכין סבירא ליה. וגרסינן נמי בפרק התערובות (זבחים ע"ט, א') אמר רבה אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא. מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא היכא דאיכא חזותא במראה. ומין במינו ברובא דקאמר, מדאורייתא קאמר, אלמא לית ליה דר' יהודה, דאילו לר' יהודה אפי' מדאורייתא לא בטיל דמדם הפר ומדם השעיר יליף [לה] כדאמרן. ופלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירי דשערי, בחמרא חדתא דיין נסך וחמירא דטבל היא, דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו, וטעמא כדמפרש התם בפרק בתרא דע"ז גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן (ע"ג, ב'). וכן פסק רת"ם ורוב כל הפוסקים ז"ל.
ויש איסור בטל בששים, ומן החלק הזה רוב כל האיסורין שבתורה ושל דבריהם, דגרסינן התם (צ"ח, א') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים. וגרסינן בפרק בתרא דע"ז (ע"ג, ב') ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו, כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ונותן טעם היינו ששים. ובשל דבריהם נמי כן, דגרסינן התם (צ"ז, ב') אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין, ולא גיד ממש קאמר דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כדבעינן למכתב קמן, ורב נחמן דבתרא הוא אי איפשר דסבירא ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, אלא משום שומנו ומשום קנוקנות שבו דאסורין מדרבנן קאמר, וכחל שהתירו בששים וכחל מן המנין, היינו משום דגופו של כחל בשר הוא, וראוי הוא להצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו וכמו שכתבנו למעלה. והטענה לשיעור ששים מפני שהאיסורין נרגשין ונטעמין בתערובתן עד שיהא בהיתר ששים כנגדן. וכתב רש"י ז"ל דאפילו טעמוניה ולית ביה טעמא, בששים. אבל אית ביה טעמא אפי' באלף לא בטיל, וכדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ואמרינן התם בשמעתא דהזרוע בשלה, יש להן בנותן טעם, בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל. ומדבריו ז"ל נראה [דלא] התירו בששים, אלא בדליכא קפילא למיטעמיה, הא איכא קפילא לעולם אסור עד דטעמיה קפילא, דילמא אית ביה טעמא ולא בטיל, והיינו כלבית באלפס דר' יוחנן (צ"ז, א') דאמר להו ליטעמיה קפילא ולהחמיר עלייהו קאמר, והא דאמר רבא (שם) אמור רבנן בששים, היינו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא ואי נמי בדליכא קפילא. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו, אם איתא דר' יוחנן להחמיר קאמר, היכי מוכח מיניה רבא דסמכינן אקפילא, אלא ודאי כל היכא דאיכא ששים אע"ג דאיכא קפילא לא צריכינן למיטעמיה, דסמכינן אששים דכל היכא דאיכא ששים לא חיישינן דילמא איכא טעמא, אבל כשהאיסור ניכר ולא נתערב בהיתר אלא צירו ורוטבו, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מיניה, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן להקל אקפילא דאי טעים ליה וליכא טעמא, בידוע שנתבטל צירו ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, ואע"ג דליכא ששים בשיעור גופו וממשו של איסור, והיינו כלבית באלפס. אבל כשנימוח גופו של איסור בתוך ההיתר, אין סומכין אקפילא לפחות מששים, ולעולם בששים ואע"ג דאיכא קפילא וטעמיה ולא טעים ליה, וליכא טעמא דאיסורא, אבל בודאי אפילו איכא ששים וטעמיה קפילא, ואית ביה טעמא, אסור, דטעמא ודאי לא בטיל. באי זה קפילא אמרו, בקפילא בקי בטעמים הרבה ואפילו בטעם מועט שאין רוב בני אדם מרגישין בו, או אפילו סתם בני אדם, מסתברא שאפילו שאר בני אדם שאינם אומנין, ותדע לך מדאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') אמר רבא מריש הוה קשיא לי הא דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנותן טעם. ואמרינן, בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים לה, השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה, אלמא מדקאמר טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא, משמע דלא בעינן קפילא כלל, אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אינו טעם, ואין חוששין לו. ועוד מדאמר רבא (שם) השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים, מינו ושאינו מינו והיתירא בטעמא, ומין ושאינו מינו ואיסורא, בקפילא, מדמחלק טעמא וקפילא לשנים, שמע מינה היינו טעם הנרגש לכלל בני אדם, ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא גוי דעלמא משקר, אבל קפילא לא מרע נפשיה. וכיון שכן, אי קפילא הוא, אפילו שואלים אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו, דהא לא מרע נפשיה, ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם [נמי], ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו, ויש לחוש לדבריהם.
<h2>דף עד.</h2>
ומן הדברים שאינן בטלים, דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים. דתנן בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה בגמ' (ק', א') אמאי כולן אסורות, תבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, ופרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחין. וכן הלכתא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות, לומר שאין הלכה כן. ונראה שסמך לו הרב ז"ל על מה ששנינו בפרק בתרא דע"ז, דתנן התם (ע"ד, א') אלו אסורין ואיסורן בכל שהו, יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו. ואקשינן עלה בגמ' (שם) תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין [קא] חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה, אי איסורי הנאה קא חשיב, ליתני נמי חמץ בפסח, ופריק ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא, האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה שהרב ז"ל מפרש האי תנא לית ליה אוסר בכל שהוא אלא כל היכא דאית ביה תרתי, דהיינו איסורי הנאה ודבר חשוב אבל איסורי הנאה ולא דבר חשוב, כגון חתיכה קטנה של חמץ בפסח, ואי נמי דבר חשוב ולא איסורי הנאה כחתיכת נבלה, אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן. ובודאי לכאורה כפירושו משמע, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה, אלמא בחדא בלחוד לית ליה אוסר בכל שהו. ותו, מדקתני סיפא הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהן, ואמרינן עלה בגמרא (שם) הרי אלו למעוטי מאי, למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין, דאלמא כל שאינו דבר חשוב ואי נמי דבר חשוב ולאו אסורי הנאה, ליתנהו בהאי דינא דאוסרין בכל שהן. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דליתיה להאי כללא דההיא מתני' דע"ז, דהא איכא חמץ בפסח דאוסר תערובתו בכל שהוא. וכענין זה פי' רש"י ז"ל, ואם כן מתני' דע"ז פליגא אמתני' דגיד הנשה, וההיא דע"ז עדיפא ועלה סמכינן דהיא במקומה וגבי הלכתא פסיקתא. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא פליגן, והכא הכי קאמר האי תנא לית ליה לאורויי במתני' אלא איסורי הנאה ודבר חשוב, אבל התם בפרק גיד הנשה, איירי אפי' בדבר שאינו אסור בהנאה והוא שיהא דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר משום הכי סתם האי תנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואיסורי אכילה אינן ראויין לשנותן כאן דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן, לא מיירי. ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנותן כאן, דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתו בהנאה. אבל דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אוסרין את תערובתן במה שהן, ולעולם דבר שבמנין אוסר תערובתו באכילה אפילו בשאר האיסורין שאינן אסורין בהנאה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (עיי"ש כ"ח, א') דקא מקשי התם, ומאי שנא לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע, דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד, פי' דבמתניתין דע"ז דמיתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז, משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר, מפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמו להו. אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה, הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין, וגרסינן נמי התם בע"ז בירושלמי (פ"ה, הי"ב) למה לא תנינן עמהון נבלה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני אלא שאסור בהנאה. התיבין הרי חמץ בפסח ומשני חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהן כרת, וכן פסק גם הר"ם במז"ל. ודוקא חתיכה שאסורה מצד עצמה כחתיכת נבלה וחתיכת דג טמא וכיוצא בה, אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור, בטלה היא בששים ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה, שהרי האיסור הבלוע אינו דבר חשוב ולא אמרו בבשר בחלב בדבר חשוב שאינה בטלה, כדתנן התם בפרק בתרא דע"ז (ע"ד, א'), אלא משום דבשר בחלב כל שנתבשלו זה עם זה, חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור, מה שאין כן בשאר האיסורין וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר. ואי זו חתיכה תקרא ראויה להתכבד בפני האורחין, כל שדרכן של בני אדם להניח לפני אורח אחד, שהיא חתיכה בינונית שאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי. שאילו קטנה אינה חשובה ואין אדם מתכבד בה בפני אורח נכבד, וכן הגדולה עומדת היא לחתוך, שאין דרכן להניחה כולה בפני אורח אחד אלא ראויה בינונית. ותדע לך, מדאמרינן התם בפרק התערובות (זבחים ע"ב, א') וליבטלו ברובא ומשני (ע"ג, א') משום דבעלי חיים לא בטילי, אלמא שחוטה בדכוותיה בטיל.
